מזמן לא כתבתי. לא כאן ולא בכלל, לא יומן ולא שירים ולא מחשבות ולא סתם משפטים בדרך לשירים. אני בהולד. לרגע היה נראה שהכל קורה בבת אחת, ואז זה נהיה ששום דבר לא קורה. איך אני מחזירה את הגלגלים האלה לזוז? אמרתי שהיום אני אלך לחיים לקחת את המחברת. עברנו לדירה הזאת שמיד הפכה להיות הבית החדש שלנו. הפחדים שלא נצליח לזוז, שלא נצליח להרגיש בבית בדירות זמניות התפוגגו מיד. אנחנו מרגישות כאן בבית כמו שלא הרגשנו בבית בבית הקודם גם אחרי שנתיים. נדמה שדווקא הזמניות שלו הופכת אותו לבית בשבילנו. ונכון שהוא מלא בחפצים שלנו, אבל גם לי וגם לה ברור שאלה לא החפצים שהופכים אותו לבית אלה הזמניות. וגם המיקום, שהוא מיקום של אנשים ולא של תיירים ועשירים וסביבה שלא הצלחנו להידבק אליה למרות שאמורה להיות הכי הכי. ושתינו לא מצטערות שגרנו שם, ולא מצטערות שלא עזבנו קודם. אנחנו יודעות שהיינו צריכות את השלב הזה, לחזור למרכז, לראות שכבר אין לנו מה לחפש שם. לראות שהמרכז השתנה, לראות שאנחנו השתנינו, וזה עוזר לנו להבין שהגיע הזמן להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך הלאה. אני אוהבת את זה פה, למרות הרעש, למרות שזה לא מרכז, אול דווקא בגלל שזה לא מרכז. ובכל זאת ברור לי שברגע שנוכל נזוז, נצא, נתחיל בהתרגשות במסע הנדודים שלנו. המעבר הזה חידד לשתינו את חוסר ההיקשרות שלנו לחפצים, אם היינו צריכות לעבור שוב מחר היא אמרה שלא תיקח כלום, אני אקח רק את הגיטרה. וזה לא שאני מנגנת בה מספיק אלא רק שלא נעים לי ממנה. אתמול ביוגה כשהגר אמרה לשחרר אל המזרון ולקרקע את כל מה שאנחנו לא צריכות יותר, ישר עלה לי שאני רוצה לוותר על הניסיון הזה להיות בסדר. עייפתי, וזה לא מתאים לי בכלל. לקחת הכל ברצינות, את הקרמיקה, את המוזיקה. נמאס לי להאמין לסביבה שאם אני לא לוקחת ברצינות את מה שאני עושה זה אומר שאני לא לוקחת ברצינות את עצמי, אבל ההיפך הוא הנכון. ואם אני רוצה לקחת את עצמי ברצינות אני צריכה לזכור מה לי חשוב, והדבר אולי היחיד שחשוב לי זה חופש. חוץ מהילדות וממנה כמובן, לא מדברת על זה. אני רוצה ללכת לקרמיקה כשבא לי, אני רוצה לעשות שם אמנות, לחקור את החימר, לחקור את עצמי. שמחתי שמצאתי כיוון אבל עכשיו אני חושבת שהכיוון הזה כל מטרתו היתה להוביל אותי לפורצלן, החומר שממנו אין דרך חזרה. אז כן, אני אנסה למכור את הכלים שיצרתי, ואני אמשיך להכין כוסות לבנות ודקיקות עם פסי הצבע עד שאוכל להחליף איתן את כל הכוסות הלבנות מהחימר הלבן. אבל אני גם אנסה דברים אחרים.כשחשבתי על במה אני אהיה אחרת בבית החדש, ישר חשבתי על קריאה. מוזר, גם פחות בא לי כאן סדרות. אני חושבת שבאה לי קריאה במובן של נחת, במובן של לעשות משהו לא מועיל ובלי סדר יום. מעיק עלי להיות בסביבה עובדת, של כאלה שמגיעים כל יום, שמתהדרים בזה שיש להם שגרה, שלוקחים את עצמם ברצינות. אני מסתכלת עליהם ואני יודעת שאני לא כזאת. אני חייבת לשמור את מיכל בחיים שלי כדי לזכור שאני כמוה ולא כמותם. שאני בת אדם של בא לי, ולא בת אדם שעושה את מה שנכון או צריך או הגיוני או כמו כולם. אתמול אמרתי שנראה שהמחיר היחיד של לא להיות כמו כולם, הוא לא להיות כמו כולם! איזו מחשבה והבנה משחררות. ומה לי ולכולם? ולא מתוך יהירות אני אומרת את זה, אלא מתוך עצלות ועייפות. אחרי שהיינו בבית של בעלי הבית החדשים ובבית של בעל הבית הקודם, הם וגם הוא גרים בבית פרטי בפאתי העיר שלהם וניכר שהכסף לא חסר וגם ניכר שלא מיליונרים ושעבדו בשבילו. ונכון שהיה להם קצת מזל ושכנראה נולדו בזמן הנכון לאנשים הנכונים, במדינה שמעדיפה אנשים מהסוג שלהם. ויצאתי משם, ואמרתי תראי, איזה מזל יש לנו שניצלנו מהחיים האלה של בית פרטי, חצר, חדר לכל ילדה, ארוחות יום שישי מסודרות. איך ניצלנו מבורגנות, מלהיות בסדר, מכמו כולם. איך ניצלנו. ועכשיו יש לנו חופש לעזוב את הכל ולהסתובב לאן שרוצות. איזה מזל. כבר תקופה שאני אומרת שהמטרה ההורית שלי של הזמן הזה הוא לשחרר. להזכיר לעצמי שאני סומכת עליהן, שאם סמכתי עליהן בגילאים צעירים הגיע הזמן לסמוך שוב. אני כותבת את זה ומבינה שזה לא עליהן שהפסקתי לסמוך אלא על העולם ועל המציאות שיכולה להתהפך ברגע ואיך אפשר לסמוך או בכלל להירגע בתוך חווית חיים כזאת? אבל יצאנו מזה ואנחנו כאן, טפו טפו, ואני יכולה להירגע ולהזכיר לעצמי את מה שהנחה אותי תמיד תמיד, שאני לא יודעת כלום או לפחות לא יודעת יותר מהן. שאני יכולה להציע דברים, והאמת שמאז שחזרתי לסמוך עליהן אני דווקא מציעה דברים יותר בקלות. אני מזכירה לעצמי שלהיות המבוגרת האחראית לא אומר שאני יודעת מה הן צריכות לעשות, אלא שאני צריכה להחזיק את הביטחון והידיעה שנובעת מהגיל ומניסיון החיים שלי, שהאמת שכל זה לא באמת כל כך חשוב. מה הן ילמדו, איפה יגורו, יתחתנו או לא. כל דבר מזה הפיך וכל דבר כזה יכול גם להתהפך, והכי חשוב שיעשו מה שנראה להן כרגע. אני מזכירה לעצמי ולהן שהחיים לא לינאריים, ששום דבר לא דרמטי כמו שרוצים שנחשוב, שהחיים שלהן בידיים שלהן וגם כשזה לא מצליח אז לא נורא. זה עוזר לי לשחרר. להוריד מעצמי את האחריות. זאת לא פעם ראשונה שאני אומרת שהורים צריכים להיות מונעים מעצלות. ידעתי את זה טוב בגלגול הקודם שלי, אני צריכה להזכיר את זה לעצמי שוב ושוב. המסלול הרגיל של הורים גם בגיל צעיר אבל גם בגילאים מתקדמים (של הילדים אבל האמת גם של ההורות) הוא לחשוב מהי טובת הילד, להשקיע בזה הרבה אנרגיה בלחשוב הזה, לתת כאן מאמץ. ואז לתת מאמץ לשכנע/להכריח את הילד/ה לעשות את מה שאנחנו חושבות שטוב בשבילנו. אח"כ להשקיע אנרגיה כדי להבין למה זה לא עבד ומה עשינו לא בסדר. וחוזר חלילה, ומדי פעם גם צריך לחשוב שוב כי הילד השתנה, כי נגמרה שנה, כי... אבל לקחת את המסלול השני, של לסמוך עליהן שהן יודעות מה טוב להן – מה לאכול, מתי לישון, מה ללבוש, מה לעשות במשך היום. עם מי לשחק (למרות שתמיד אמרתי להן שזה הדבר היחיד שאני רוצה להחליט בשבילן, מי יהיו החברות שלהן). מה ללמוד, כמה ללמוד, אם ללמוד בכלל ואיפה ומתי. אם אני סומכת עליהן, כל הפסקה הקודמת המעייפת יורדת לי מהכתפיים ומשאירה לי המון זמן פנוי. היום כשהן גדולות כל הבחירות האלה הפכו להיות דרמטיות, או דרמטיות לכאורה. מה ללמוד, אם ללמוד, איפה לגור, אם ועם מי להיות בזוגיות, איפה לעבוד איך לעבוד. לראות אותן מנסות והאמת גם מצליחות לא רע להיות בעולם הקשוח הזה של מבוגרות, זה קשה שלא להיכנס לפאניקה. הכי בא לי לסדר להן הכל, הרי זו כבר שאלה של חיים ולא של איזה בגד ללבוש (למרות שליאור עדיין עסוקה בזה יותר מבהכל). וקשה לא להיות בפאניקה, ושוב מזכירה לעצמי שזה לא שחסר שם כסף בצד השני אבל מי יודע מה הוא יתן אם הן יצטרכו. אבל דווקא הפאניקה הזאת מזכירה לי שהאמת היא שאין לי מושג. אין לי מושג איך כדאי לחיות ומה לעשות ואיזה שבילים לקחת, ויש לי את כל ההוכחות והתעודות שמראות את זה שאין לי מושג. אפילו אולי שעדיין ממש צעירה, ושהדרך חיים שלנו מכריחה אותה לחשוב מה היא רוצה לעשות, אפילו היא היחידה שתדע איזה שביל ללכת. ואמרתי לה באיזה רגע של שפיות, הזכרתי לה שהיא לא צריכה להחליט מה היא רוצה לעשות בחיים, היא רק צריכה לבחור איפה לשים את הרגל בשביל הצעד הראשון. מה יהיה אח"כ? הרי אני יודעת שהאשליה הזאת שא/נשים מוכרות לעצמן ולילדות שלהן שהכל זו בחירה, שיש שביל, שיש דרך שאם תלכי בה הכל יסדר, הרי אף אחת לא באמת חושבת שזה נכון. נכון? באחת השיחות לילה שלנו אולי אמרה שכל החברות שלה וכל מי שהיא קוראת באינטרנט, יש להם איזה שביל ברור שבקצה שלו הר, והן יודעות ללכת בשביל כדי להגיע לפסגה, ושהיא הולכת מחוץ לשביל ביער. אז אמרתי לה שלא, היא פרפר שעפה לאן שהיא רוצה. ובכלל, שזה לא הר שם בקצה, לא ברור מה יש שם בקצה. בית פרטי עם חצר וחדר לכל ילדה.אני לא יכולה להבין איך יש א.נשים שלא חולמים על דברים גדולים. לא שאני זוכרת חלומות ולא שהגשמתי דברים גדולים אבל לרצות ואם לא לרצות אז להעריץ את מי שכן. זה לא הלהיות מפורסמת, זה מה שמבלבל, זה הדברים גדולים. כנראה הדברים גדולים בשבילי זה הילדות והלעשות מה שאני רוצה, ולבחור את הבחירות הנכונות בעיני בלי קשר למה שהמסביב עושות או אומרות. אין ספק שהגשמתי ואני עדיין מגשימה את זה .קשה לי לדמיין ילדים שחולמים על להיות רופא או שתהיה קביעות או בית פרטי. לפני איזה זמן חשבתי את זה על חברה מסוימת אחת, מחשבה שאח"כ ראיתי מתאימה להמון, אולי לכולן. היא בת שלושים ומשהו, לכיוון הארבעים אני מניחה, וסוף סוף היא מצאה עבודה ממש נחמדה שמתייחסים אליה שם טוב, והיא מתקדמת שם והשעות נוחות. והם גם קנו בית, והם גרים במקום שהם לא ממש אוהבים אבל התרגלו אליו, בסך הכל היא בת אדם מאד שמחה ומהממת. אבל חשבתי עליה, אם בגיל התיכון היו אומרים לה שככה יראו החיים שלה ושהיא תהיה ממש מאושרת מהם, היא היתה מאמינה? אישה אחרת שפגשתי נראתה כבויה ומתוסכלת מזה שהיא לא מצליחה לעבוד. אני לא מכירה אותה טוב, רק יודעת שהיא מעולה במקצוע שלה, אבל היה נראה שחלק מהתסכול הוא מזה שבעצם כל מה שהיא רוצה עכשיו זה להיות עם הילדה שלה, להיות שם בשבילה, ושהיא לא באמת מתוסכלת מהאמא במשרה מלאה הזאת. חשבתי שמה שהיא צריכה זאת אמא שתגיד לה שהכל בסדר, שהילדה שלה תגדל ויהיה לה יותר קל לעשות גם וגם, שהחיים הם לא דרך נכונה שאם זזת ממנה אז את בחוץ. איך קשה לי לזרוק את המחשבות שאומרות לי בשביל מה את כותבת את כל זה? עוד מילים על דף? אני חושבת שזה הזמן לעצור.