חלק מתהליך ההכרה העצמית שלי שאני לסבית והיציאה שלי מהארון לוותה בשינוי המראה שלי. השמלות והחצאיות שבארון שלי (שתמיד היו משוגעות משהו) התחלפו בבגדים יותר גבריים ולצערי גם יותר סולדיים מבחינת צבעים ומראה. עד כמה שזה נשמע מוזר לא הרגשתי שזאת ממש החלטה או בחירה או שיש לי אפילו סיי בעניין. פשוט לא יכולתי יותר. כל פעם שניסיתי ולבשתי (שמלה אחת שאני אוהבת במיוחד) תוך שניות הייתי חייבת להוריד.
באמת שאין לי הסבר.
זה כבר הרגיש ממש לא נכון.
בניתוח שלי לאחור ההתלבשות שלי בבגדי נשים היתה חלק מההסוואה ששמתי על עצמי כדי להסתיר מהעולם ומעצמי את היותי לסבית. אז לא ראיתי את זה ככה אבל היום אני חושבת שזאת היתה מעין הצגת דראג מתמשכת שדי נהניתי לקחת בה חלק.
אבל אז כשכבר יצאתי מהארון לא יכולתי יותר לשחק, לא יכולתי יותר להעמיד פנים. עכשיו אני זו אני ואין לי שום דרך להתלבש כאילו אני מישהי אחרת.
יש מחיר גדול בלהיות אישה שמתלבשת כמו גבר, שמסתפרת כמו גבר, שעוברת לפעמים כמו גבר ברחוב. אבל יש גם הנאה גדולה ושמחה פנימית כשסוף סוף (לפעמים, רק לפעמים) אני מסוגלת להסתכל במראה ולאהוב את מה שאני רואה שם.
אז כשאני פוגשת פרויקט כזה, כמו שפגשתי היום בפייסבוק בזכות ליאור המהממת, העיניים שלי מתמלאות בדמעות.
זה פרויקט של צלמת אמריקאית בשם Meg Allen (זה האתר שלה) שרצתה להראות כמה דרכים יש להיות היום בוצ'ית. אפשר לראות אייטם עליה ועל הפרויקט כאן.
והנה כמה תמונות שאהבתי במיוחד
הפרויקט הזה הזכיר לי איך חושבים שאנחנו קשוחות ובעצם אנחנו הכי מושי מבפנים. אבל אל תגלו.
אה, ושנראה שאני חייבת לעשות איזה קעקוע (ענק, לפחות על כל הזרוע).
