בועות סבון באתונה

חברה טובה של הבת שלי נסעה עם משפחתה לטיול מסביב לעולם. איזה כיף להם, איך אני מחכה לעשות את זה גם. כל חודש הם גרים במדינה אחרת, והחודש הם ביוון אז ניצלנו את הקירבה ואת האהבה למדינה הזאת ונסענו לפגוש אותם באתונה לסופש. כמו בנות אצולה במהלך ההיסטוריה, גם אולי לא מסתובבת לבד, ואני נסעתי על תקן מלווה. תפקיד הורי מומלץ מאד, כשהילדה כבר גדולה. התפקיד שלי היה להיות ולא להיות, מה שנתן לי הרבה זמן לשוטטות עצמית בעיר. אין דבר שאני אוהבת יותר משוטטות עירונית, בלי שום מטרה. ללכת וללכת ומדי פעם לבדוק איך חוזרת, ואז להסתבך בדרך חזרה, בלי להילחץ כי לא חסר שום זמן.

אז ככה בשוטטות בפארק הלאומי (פארק מהמם ששוכן לו בלי יותר מדי פוזות ממש בלב העיר) התחילו לצוף מעלי בועות. כשהתקרבתי פגשתי את הבחור המהמם הזה שעומד לו בפארק ומשמח בבועותיו את העוברים והשבים.

אני שמה

כאן חלק מהתמונות, אפשר לראות את כולן במדור "מצלמת".

מתפטרת

קמתי בבוקר עם רצון להתפטר, אבל אין לי ממה.

להתפטר מהשאלה מה את הולכת לעשות היום

להתפטר מאיך את הולכת למלא את הזמן שלך

ומה קורה עם הסיפור שכתבת, ומה קורה עם הדיסק שעומד לצאת ומה קורה עם הציורים שהתחלת לצייר ולא ברור בשביל מה ואם הם טובים בכלל, ועוד יותר חשוב אם את נהנית לצייר.

יותר מעשר שנים תמללתי עד שכבר לא יכולתי כבר. עשר שנים של לשמוע סיפורים של אחרות, מדברים בשביל מחקרים של אחרות, מחקרים שאני לא מסוגלת לקרוא. בגלל השפה ובגלל ההפרעות קשב ובגלל שנמאס לי לשמוע מה שיש לאחרות להגיד, כשמה שיש לי להגיד נמחק עוד לפני שנכתב.

לפני איזה זמן יצא לי לפגוש תינוק שרק נולד, והמחשבה שהיתה לי בראש היתה איזה טרי הוא. טרי מחוויות, מניסיונות, מכשלונות ואכזבות. עוד שנה אני בת חמישים והתחושה העיקרית שאני מסתובבת איתה היא של עייפות. אולי בגלל זה בנות ובני גילי עושות ספורט באובסיסיביות. לא בשביל הבריאות, אלא בשביל שתהיה סיבה לעייפות הזאת, שבעצם נובעת מזה שאנחנו חיות כבר כל כך הרבה שנים.

כשאני הולכת להפגנה (אם אני הולכת להפגנה) עוד לפני שאני יוצאת מהבית אני יודעת שזה לא יעזור. אז אני כבר כמעט ולא עושה את זה. ואם אני פוגשת חברה חדשה, אני כבר יודעת שהסיכוי שזה יחזיק למשך זמן הוא קלוש. ואם יש לי רעיון חדש, דבר שגם כבר קורה לעתים יותר רחוקות, הוא נופל עוד לפני שמתגבש לי בראש, כי אני כבר יודעת כמה זה קשה עד בלתי אפשרי יהיה להוציא אותו אל הפועל.

מתישהו הבנתי שכתיבה היא פתרון מצוין. במקום לעשות דברים בעולם, או לנסות לעשות דברים, אני אכתוב אותם. את הרעיונות, השאיפות, החיים האלטרנטיביים שהיו יכולים להיות לי. אבל אז כתבתי סיפור, וחברה אחת אהבה אותו מספיק בשביל לשכנע אותי לתת לו צ'אנס, וביחד עבדנו עליו ועבדנו. הורדנו, הוספנו, שינינו מילים, חידדנו רעיונות. אבל כשהיה כבר מוכן שוב הגיע הרגע הזה הבלתי נמנע של מה עכשיו? הוצאות ספרים הם זן נדיר, באתרים שלהם כתוב שייקח להם חצי שנה לתת תשובה, ותשובות שליליות הם לא נותנים. לפעמים הם גם לוקחים על זה כסף, לא תמיד זה שהם מקבלים כתב עת אומר שהם מממנים את ההוצאה שלו. בדקתי אפשרות של הוצאה עצמית, בדקתי אפשרות של להוציא את זה אונליין ואפילו פיצחתי את התוכנה המתאימה כדי לעשות שזה יראה טוב. אבל אז איפה מפרסמת את זה?

עוד לא ירדתי מלפרסם את הסיפור הזה, רק שמה את זה בצד עכשיו אולי איזו אופציה תצוץ, אבל מספיקה החוויה הקטנטנה הזאת, של אפילו עוד לא כישלון, כדי להעלות את השאלה בשביל מה לי לכתוב את הסיפור החדש שיש לי בראש?

אם היה לי דחף עצום לכתוב, או אם הייתי נהנית מזה, ונהניתי לרגע אבל אז נגמר לי מה לכתוב וזה שוב לחצוב באבן ולהכריח את עצמי לשבת ליד המחשב ולפתוח את הקובץ ולנסות לתת לאצבעות המתקתקות שלי להחליט מה הולך לקרות לדמויות שלפני רגע המצאתי, ועדיין לעשות את זה כל זה בלי לחשוב בשביל מה, ובלי לזכור שאם אני אצליח לכתוב את הספר אני אצטרך שוב להיכנס לתוך הסחרחרת הזאת של הוצאות ספרים ומחשבות של איך ומה.

ועכשיו אני מתלבטת אם לפרסם את הפוסט הזה, אם לחזור בכלל לכתוב בבלוג ואם להפיץ אותו ברחבי הפייס הבלתי צפוי. עומד לצאת לי אלבום בקרוב, ואני לא רוצה להרחיק א/נשים עם כל המרירות הזאת והמחשבות השליליות. ואז אני חושבת מתי התחלתי לפחד? והאם אלבום או כל דבר אחר הוא סיבה מספיק טובה לפחד? כנראה שכן, כי אני מפחדת, מפחדת ששוב עשיתי משהו שלא יוביל אותי לדבר הבא, ששוב היאוש מחוסר העשייה יתחרה עם היאוש של העשייה.

סדנת צילום וקולינריה בבולגריה

כמה זמן שלא כתבתי כאן! בעצם בזמן הקורונה כביכול החזרתי את הבלוג, ואז ישר זנחתי אותו. מאד טיפוסי. אבל הקורונה מאחורינו וכבר לא זוכרות אותה בכלל, וגם המלחמה ושאר הצרות שהגיעו אלינו מאז. טפו טפו עכשיו פנינו קדימה. אז בתור צעד ראשון של פנינו קדימה, עשיתי מעשה אולי נמהר אולי אמיץ אולי מה יש לי להפסיד, ונרשמתי לסדנת צילום בבולגריה, של אפרת לזרוב המדהימה. אפשר ומומלץ להיכנס לבלוג שלה וגם לחפש אותה בפייסבוק ובאינסטגרם. היא צלמת בחסד וגם מורה מעולה לצילום, שמארחת בביתה שבבולגריה סדנאות צילום. היא מקפידה תמיד להביא שפיות ושפים מהארץ, שיכינו מנות שגם אפשר לצלם טוב וגם אפשר להתמוגג מטעמם. בסדנה הספציפית הזאת השפית היתה ליאור משיח, שהיא גם אושיית אינסטגרם וגם שפית מהאגדות. באמת מהאגדות.

נסעתי ככה באומץ לשלושה ימים, חו"ל אחרי שנה וחצי זה דבר מפתיע בפני עצמו, רק שעתיים באוויר ואנחנו לגמרי בארץ אחרת. אומץ לנסוע לבד, למרות שסדנה כזאת זה הדבר הכי מפנק בעולם, מהרגע שנחתנו היינו מטופלות ולא היינו צריכות לדאוג לכלום, לא עניין של מה בכך לאימהות אחרי שנה פלוס של קורונה.

כל הסיפור הזה ענה ואף עלה על כל הציפיות. וידין, שהיא העיר שבה אפרת גרה וגם מארחת היא במקרה או שלא במקרה העיר שממנה הגיעה המשפחה של עדי. רק ביום האחרון, שלא לומר בכמה שעות האחרונות שלי שם, עדי סוף סוף בררה איפה המשפחה שלה גרה, ולא רק שגילינו שזה ממש באזור של הסדנה (לא מפתיע, בשכונה של היהודים, צמוד לבית הכנסת שגם עכשיו שהוא מוזנח הוא יפיפה), מסתבר שיש לעדי קרובת משפחה שנשארה שם, וכנראה שהיא חברה של החמות של אפרת. נצטרך להגיע שוב כדי לברר את זה לעומק.

במקום להכביר במילים (למרות שהכברתי כבר לא מעט) אני אשים תמונות שמשקפות הכי טוב איך היה, ואפילו את הריחות והטעמים אפשר לפעמים לדמיין דרכן. זאת היתה חופשה במלוא מובן המילה, עם להיות לבד בלי המשפחה, עם לטבול כל צהריים בדנובה, עם אוכל נהדר שאפילו להוריד מהשולחן לא נתנו לנו, ובנוסף ואולי זה העיקר, הצילום שלי קפץ עוד מדרגה (המדרגה הראשונה היתה בסדנה הקודמת שהייתי של אפרת).

אם תכנסו לבלוג של אפרת תראו שהם חוזרים/עוברים לארץ באוגוסט, אבל היא מבטיחה שהסדנאות בוידין בולגריה ימשיכו, ואני ממליצה לכן ללכת.

תודה אפרת ולליאור, ותודה גם לכל הא.נשים שהכרתי שם, היה מיוחד מאד!