יערות מנשה

מחר מחר זה קורה! כבר שמונה שנים נראה לי אנחנו נוסעים נוסעות לשני פסטיבלים בשנה - יערות מנשה בתחילת הקיץ ואינדינגב סופ שבוע אחרי סוכות.

אני לא אתחיל לפלסף כאן על זה, ועל איך בפעמים הראשונות כל פעם היינו יוצאים ב

מין תחושת שכרון כזאת של לא יאמן שהדבר הנפלא הלא קפיטליסטי זה הוא חלק מחיינו. אבל עם השנים ההתרגשות ירדה והתחלנו להתרגל (שזה לא דבר רע להתרגל לעולם לא קפיטליסטי).

ואני לא אדבר על מה הפסטיבלים האלה עשו במהלך השנים לסצנה של מוסיקת הלא מיינסטרים גלגלץ בארץ, וגם לא על ההתרגשות של לראות להקה צעירה ומתחילה מופיעה מול קהל ענק (שהוא כפול בלא יודעת כמה מכמה אנשים שנכנסים בבארבי) או לראות עוד הופעה ועוד הופעה ואז פתאום להתיישב בהופעה הכי קטנה וכשהזמרת מתחילה לשיר העולם נעצר ואת יודעת שבדיוק בשביל זה עשית את כל הדרך.

נראה לי שבמקום כל הדיבורים האלה שהייתי יכולה לדבר אני פשוט אשים כאן כמה קטעים של אומנים שגילינו ביערות מנשה. עם אומני האינדינגב סליחה, שיחכו לתורם.

שני פלג

איתמר רוטשילד

טל כהן שלו (בהופעה ביערות מנשה, עדות מצולמת לזה שגם אני וגם אחי היינו שם).

זה מצחיק (או עצוב) אבל אני לא מצליחה להיזכר במי עוד שמענו שם בפעם הראשונה! הזכרונות מתערבבים לי עם האינדינגב, עם לבונטין 7 וכנראה גם שסתם עם החיים. בטח אורי אחרי שיקרא את הפוסט יתקשר להזכיר לי עוד כמה. בינתיים תהנו ממה שיש :)

ולהתראות בפסטיבל הבא (למחר כבר נגמרו הכרטיסים.. )

משחק זיכרון - תאומים

אחד הדברים המתסכלים בלהיות בן אדם שופע רעיונות הוא שכל הזמן אני נתקלת ברעיונות שלי מבוצעים ע"י מישהו אחר. כבר כתבתי פעם סטטוס בפייסבוק - האם אפשר לתבוע מישהו על גניבת רעיון בטלפתיה. תמיד גם יש מין מתח כזה בין להתבאס בטירוף שמישהו עשה את זה לבין לשמוח ולהיות גאה כי אם זה נעשה (ועוד הצליח) זה אומר שהרעיון שלי היה טוב ושאיזה כיף לי שאני כזאת מוכשרת.

יש כל מיני סיבות למה הרעיונות שלי לא יוצאים אל הפועל. האופי העצלן שלי הוא חלק אחד (מאד זניח לטעמי). השאר טמון באופיו הגרוע של העולם, שבו חייבים כסף בשביל לעשות כסף (יש לכם מושג כמה עולה לעצב ולהדפיס משחק? מלא), שכדי שאנשים יקנו המשחק צריך להיות אכיל (תבדקו פעם כמה בקלות אתם מוציאים כסף בסופר לעומת חנות ספרים), וכדי לשווק צריך יכולות של סבלנות ומסוגלות למכור את עצמך, שזה עוד יותר רחוק ממני מחריצות.

אז בד"כ אני יותר מבסוטית מעצובה, ואני מנופפת לכל מי שחשב שהרעיון הזה היה מטופש ומוכיחה לכולם שאני חכמה ויודעת והם סתם היו סקפטים. אבל פעם באיזה זמן צץ לו איזה מוצר, משחק במקרה הזה, שבאמת באמת האמנתי בו וגם חשבתי עליו שנים. ואפילו הגעתי לכדי כמעט מימוש, זאת אומרת הלכתי כמה צעדים לפחות קדימה ומצאתי צלם שמעוניין ופרסמתי שאני מחפשת תאומים ו.. אבל זה הלך לאט מידי ובעצם לא הלך בכלל, ורעיונות חדשים באו לקדמת הבמה והרעיון המגניב הזה די נשכח עד שהיום בשיטוטי בעקבות משחק אחר שראיתי בחנות הספרים המצוינת המגדלור, מצאתי את זה -

אוי ואבוי. לא רק שהרעיון שלי בוצע בידי אחרים, הוא גם נעשה בצורה כל כך מצוינת ומהממת ועוד ע"י חברה שאני ממש אוהבת. זאת אומרת לא ידעתי שאני אוהבת אותם אבל כשנכנסתי לאתר שלהם היום ראיתי שכבר יש לי שני משחקי זיכרון אחרים שלהם.

אז הנה הקרדיט, ואיפה אפשר לרוץ ולקנות - קוראים להם bis publishers והם הולנדים (אלא מה.. ). אני כבר ביקשתי מהמגדלור שיזמינו בשבילי אז אם אתם בעניין כדאי לכם להתקשר אליהם ולהצטרף לבקשה.

ועוד כמה מילים על תאומים, אם לא התעייפתם לגמרי, כי בעצם על זה אמור היה להיות הפוסט לפני שנסחפתי בדברי מרמרת.

רק כשהייתי גדולה למדי גיליתי שלסבתי צביה, אותה אהבתי מאד, היתה אחות תאומה שנפטרה כשהיו שתיהן ילדות. לא ידוע אם הן היו תאומות זהות או לא, אבל אולי בגלל זה אני נמשכת לכל הסיפור הזה. אז קודם כל אני חושבת שמעבר לכל הקשיים שנראה לי שדי ברורים, זה ממש קשה לדמיין מצב כזה חזק של חוסר בדידות. אני מניחה שזה לא תמיד נכון אבל אפילו המחשבה שמישהו אחר נמצא איתך ברחם - זה כבר כל כך אחר מאיך שכולנו צמחנו.

אבל יש דבר שעוד יותר מגניב אותי (ויסלחו לי התאומים אם נשמע שאני מתייחסת אליהם כאל "תופעה". אף אחד לא רוצה להיות תופעה). בעולם סביבי בשנים האחרונות יש איזה עיסוק אינסופי בגנטיקה. לאנשים נורא חשוב שהילדים שלהם יהיו גנטית שלהם ואם לא גנטיקה אז סביבה ונראה שכולם מנסים לפצח את מהות הקיום האנושי (מה יותר ממה גנטיקה וסביבה וכו'). והנה יש פה מלא אנשים (כי גם אם זאת "תופעה" נדירה הרי בעולם יש מלא מלא תאומים זהים, שיש להם גם גנטיקה זהה לגמרי וגם גדלים בסביבה לפחות דומה אם לא זהה והם כל כך כל כך לא אותו בן אדם!! זה כאילו שהם ההוכחה הניצחת שבני אדם כולם זו תופעה די מטורפת, ואיך זה שכל אחד שנולד הוא מישהו אחר לגמרי מכל אלה שנולדו לפניו או אחריו.

אולי זה הזמן לכל מי שמנסה לפענח אותנו בני האדם כזן לזנוח את המאמץ כי אין לכם סיכוי.

ואם כבר גנטיקה ותאומים וכו', רוצו לראות את orphan black ( אם בטעות עוד לא ראיתם). התחילה העונה השלישית.

Tattly

Tattly.com הוא אתר ניו יורקי מהמם של קעקועים זמניים.

קעקועים, כמו אומנות רחוב אחרת, הם האומנות האולטימטיבית. לא צריך להיכנס בשבילה למוזיאון והיא מגיעה אליך בהפתעה בלי שתוכלי להתכונן אליה.

בניגוד לגרפיטי, לפעמים הם יוצרים מצב מביך שבו אני מוצאת את עצמי בוהה בקעקוע באמת כאילו הוא תמונה במוזיאון ואז נזכרת שיש בן אדם שמחובר לציור.

יש כמה סיבות שאין לי קעקוע. קודם כל כי זה כואב, ואני פחדנית. חוץ מזה זה יקר ודבר שלישי אך חשוב מכל (ובעצם הסיבה האמיתית) שאין מצב בחיים שאני אצליח לבחור מה לקעקע.

אז כדי להוכיח לי שאני לא היחידה שמרגישה תחושות כאלה, קמה חברת Tattly שמייצרת קעקועים זמניים מהממים ברמות ושולחת אותם כל הדרך עד לכאן, רק כדי שאני ארגיש טיפה יותר טוב לגבי עצמי.

תכנסו תראו זה לא המוצר הכי זול בשוק, אבל כשאני רוצה להרגיש שממש לא חסר לי כלום בחיים אני נכנסת, בוחרת, משלמת סכום שאולי הוא סכום עתק בשביל קעקוע שמחזיק רק כמה ימים, אבל ביחס לסכומים שאנשים מוציאים על יאכטה או על תכשיטים זה כלום. (פעם אני עוד אספר פה את משנתי הכלכלית הסדורה, הלא כל כך מקובלת והמאד לא מוכיחה את עצמה אבל לא עכשיו).

ככה נראית קופסאת התכשיטים שלי

בעיה אחת אני מודה שטטלי לא פתרו והיא חוסר היכולת שלי לבחור. כי גם כשאני יודעת שהקעקוע יחזיק מספר ימים ולא גלגול חיים שלם, בכל זאת לוקח לי יובלות להחליט מה לשים. והמבחר שיש לי לא עוזר לי בכלום.

הנה עוד אחד שמחכה להזדמנות חגיגית

ועוד אחד שמחכה לסיבוב הרכישות הבא

(כמו שאפשר לראות התמונה הזו קצת פחות מטושטשת ממה שמקובל אצלי בבלוג, מה שמרמז על פי רוב שהתמונה נלקחה ישירות מאתר החברה ולא צולמה על ידי)