התקופה הזאת מאתגרת אותי ואותנו בדרכים חדשות, אני בטוחה שזה נכון לגבי כולם אבל אני רק על עצמי וכו'.. אני לא יודעת מה יותר קשה, לא לפגוש א/נשים אחרות או לפגוש את עצמנו כל הזמן, ואולי זה לא קשה בכלל. אני תוהה מה חסר לי שם בחוץ, ואיך זה שאני לא נשברת מזה שהדברים שאני הכי אוהבת, הופעות ולנסוע לחו"ל, בטח יהיו האחרונים לחזור. ואולי בגלל שאני לא צריכה להתמודד עם העולם, אני פחות צריכה את הסחות הדעת האלה, את הבילויים שעושים אותי מאושרת.
התקופה הזאת גם מותחת לי את גבולות השעמום אבל גם נותנת לי זמן להתרגל אליו, אני נהנית מכמה הבית יפה ובאותו זמן רוצה להפוך את הכל, לצבוע, לשנות, להוריד, לתלות. השעמום מרפא אבל גם מוציא אותי מדעתי.
