הרבה לפני שהבנתי שאני לסבית כבר היה לי אישיו עם שיער. בגיל 19 הסתפרתי קצוץ קצוץ מכונה (מה שהתגלה כהתמכרות שלא עוזבת). גם בתור אימא פרברית במושב היו לי פסים כחולים בשיער (כבר לפני 15 שנה..). כשהתחלתי להסתובב עם לסביות הבנתי שזה עוד דבר שמשותף לנו. לגזור, לצבוע, להאריך, להשתולל עם המשאב הזה שיש לנו על הראש. ואף פעם לא להיענות לשום מוסכמה חברתית (גם אם זה נראה שכן)
ואחת אחרונה מכאן, ליה הספרית שלי מברבריה, כי אף פעם לא הרגשתי נוח במספרה של נשים.
צלם עידו דקל
תיכף נגמרים החגים ושום ענן לא נראה באופק. לא שאני מתגעגעת לרחוב מלא במים או לכביסה שלא מתייבשת על החבל וגם ככה אין כאן שלג או קור אמיתי אבל הג'קט שלי שהבאתי מאנגליה מחנות יד שנייה תלוי מיואש בארון ומחכה בקוצר רוח לאיזה ערב קריר שיגאל אותו מבדידותו.
מסתבר שאת הכפתור התחתון בחליפה לא סוגרים. למה? ככה
