מתפטרת

קמתי בבוקר עם רצון להתפטר, אבל אין לי ממה.

להתפטר מהשאלה מה את הולכת לעשות היום

להתפטר מאיך את הולכת למלא את הזמן שלך

ומה קורה עם הסיפור שכתבת, ומה קורה עם הדיסק שעומד לצאת ומה קורה עם הציורים שהתחלת לצייר ולא ברור בשביל מה ואם הם טובים בכלל, ועוד יותר חשוב אם את נהנית לצייר.

יותר מעשר שנים תמללתי עד שכבר לא יכולתי כבר. עשר שנים של לשמוע סיפורים של אחרות, מדברים בשביל מחקרים של אחרות, מחקרים שאני לא מסוגלת לקרוא. בגלל השפה ובגלל ההפרעות קשב ובגלל שנמאס לי לשמוע מה שיש לאחרות להגיד, כשמה שיש לי להגיד נמחק עוד לפני שנכתב.

לפני איזה זמן יצא לי לפגוש תינוק שרק נולד, והמחשבה שהיתה לי בראש היתה איזה טרי הוא. טרי מחוויות, מניסיונות, מכשלונות ואכזבות. עוד שנה אני בת חמישים והתחושה העיקרית שאני מסתובבת איתה היא של עייפות. אולי בגלל זה בנות ובני גילי עושות ספורט באובסיסיביות. לא בשביל הבריאות, אלא בשביל שתהיה סיבה לעייפות הזאת, שבעצם נובעת מזה שאנחנו חיות כבר כל כך הרבה שנים.

כשאני הולכת להפגנה (אם אני הולכת להפגנה) עוד לפני שאני יוצאת מהבית אני יודעת שזה לא יעזור. אז אני כבר כמעט ולא עושה את זה. ואם אני פוגשת חברה חדשה, אני כבר יודעת שהסיכוי שזה יחזיק למשך זמן הוא קלוש. ואם יש לי רעיון חדש, דבר שגם כבר קורה לעתים יותר רחוקות, הוא נופל עוד לפני שמתגבש לי בראש, כי אני כבר יודעת כמה זה קשה עד בלתי אפשרי יהיה להוציא אותו אל הפועל.

מתישהו הבנתי שכתיבה היא פתרון מצוין. במקום לעשות דברים בעולם, או לנסות לעשות דברים, אני אכתוב אותם. את הרעיונות, השאיפות, החיים האלטרנטיביים שהיו יכולים להיות לי. אבל אז כתבתי סיפור, וחברה אחת אהבה אותו מספיק בשביל לשכנע אותי לתת לו צ'אנס, וביחד עבדנו עליו ועבדנו. הורדנו, הוספנו, שינינו מילים, חידדנו רעיונות. אבל כשהיה כבר מוכן שוב הגיע הרגע הזה הבלתי נמנע של מה עכשיו? הוצאות ספרים הם זן נדיר, באתרים שלהם כתוב שייקח להם חצי שנה לתת תשובה, ותשובות שליליות הם לא נותנים. לפעמים הם גם לוקחים על זה כסף, לא תמיד זה שהם מקבלים כתב עת אומר שהם מממנים את ההוצאה שלו. בדקתי אפשרות של הוצאה עצמית, בדקתי אפשרות של להוציא את זה אונליין ואפילו פיצחתי את התוכנה המתאימה כדי לעשות שזה יראה טוב. אבל אז איפה מפרסמת את זה?

עוד לא ירדתי מלפרסם את הסיפור הזה, רק שמה את זה בצד עכשיו אולי איזו אופציה תצוץ, אבל מספיקה החוויה הקטנטנה הזאת, של אפילו עוד לא כישלון, כדי להעלות את השאלה בשביל מה לי לכתוב את הסיפור החדש שיש לי בראש?

אם היה לי דחף עצום לכתוב, או אם הייתי נהנית מזה, ונהניתי לרגע אבל אז נגמר לי מה לכתוב וזה שוב לחצוב באבן ולהכריח את עצמי לשבת ליד המחשב ולפתוח את הקובץ ולנסות לתת לאצבעות המתקתקות שלי להחליט מה הולך לקרות לדמויות שלפני רגע המצאתי, ועדיין לעשות את זה כל זה בלי לחשוב בשביל מה, ובלי לזכור שאם אני אצליח לכתוב את הספר אני אצטרך שוב להיכנס לתוך הסחרחרת הזאת של הוצאות ספרים ומחשבות של איך ומה.

ועכשיו אני מתלבטת אם לפרסם את הפוסט הזה, אם לחזור בכלל לכתוב בבלוג ואם להפיץ אותו ברחבי הפייס הבלתי צפוי. עומד לצאת לי אלבום בקרוב, ואני לא רוצה להרחיק א/נשים עם כל המרירות הזאת והמחשבות השליליות. ואז אני חושבת מתי התחלתי לפחד? והאם אלבום או כל דבר אחר הוא סיבה מספיק טובה לפחד? כנראה שכן, כי אני מפחדת, מפחדת ששוב עשיתי משהו שלא יוביל אותי לדבר הבא, ששוב היאוש מחוסר העשייה יתחרה עם היאוש של העשייה.